סיפור ישן אותו פירסמתי בעבר באתר "עיתון". והתעוררתי לפרסמו שוב בעקבות מפגש עם חוזר בתשובה מאוקראינה.
פרולוג
ישישים שהשכימו קום לתקון חצות ואברכים מאחרי שבת, לא הבינו את פשר קולות השירה שבקעו מביתו של ראש ישיבת "היכל התשובה", נדמה היה להם שזה למעלה משעה שמהבית ששכן באחת משכונותיה הותיקות של ירושלים נשמע השיר "והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול." לא רק שקולות השירה לא שוככים, אלא אף מתגברים מרגע לרגע ביתר שאת...
ראש הישיבה סיים את דבריו וקהל הנאספים החל לשיר במרץ תוך מחיאות כפיים סוערות: "ויזכו לבנות בית נאמן בישראל, דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד"...
היה זה בעיצומה של סעודת "שבע ברכות". החתן ישב נרגש, לימינו ראש הישיבה לשמאלו חמיו - אבי הכלה - יהודי עבדקן בשנות החמישים לחייו, לצדו עמד או יותר נכון כמעט רקד לקול צלילי השיר, יהודי שנראה היה לקוח ממקום אחר. את ראשו עיטרה רעמת שער כסופה כשבקצה תלויה כיפת קטיפה כחולה עטורת מסגרת חוטי זהב. ניכר היה לכל מתבונן, שהכיפה אינה אורחת קבועה על ראשו של האיש, היה זה - - - אבי החתן.
שיר רדף שיר, והשמחה הרקיעה שחקים...
בשלב מסוים ניגש האב לבנו, חיבק אותו חיבוק עז והחל לרקוד, לקפוץ עמו בשמחה לקול מחיאות הכפיים שגברו והלכו, כשראש הישיבה הצטרף אליהן.
לפתע נעצר האב הקשיש והרים את ידו להסות את הקהל, הס הושלך וכולם הביטו בתדהמה באיש שניסה שלא לבלוט מידי בנוכחותו, עד אותו רגע בו החל לרקוד.
"חברים יקרים" - אמר האב - "אני חייב לכם סיפור, שמעתי את דברי התורה, התבוננתי בשירה שלכם ונסחפתי, נסחפתי כמה עשרות שנים לאחור"...
אט, אט התיישבו הנוכחים, גם בעזרת הנשים שרתה דממה של ציפיה.
* * *
תראו, לא קל היה לי לקבל את זה, כשתומר שלי - החתן - בן יחיד שנולד אחרי שנים של ציפיה, לא הלך בדרכי.
הוא היה הפרח של הקיבוץ, חרוץ, חברמן, בחור נבון, חושב ונמרץ, כולם היו בטוחים שהוא יהיה מפקד בכיר בצבא, או פרופסור לבוטניקה - הוא היה המומחה מספר אחד לטיפול במשתלה של הקיבוץ. הייתי גאה בו!
ואז, אז פתאום תפס אותו הספור הזה של חזרה בתשובה, הוא עשה זאת כמו כל דבר במרץ, ביסודיות ותוך ירידה לפרטי פרטים. כאב לי כשהוא עזב את הקבוץ שנמניתי בין מייסדיו ועבר אליכם לישיבה.
אמרתי לעצמי, תראה מה זה?! - כל החינוך שלנו, כל ההשקעה הכל ירד לטמיון, הוא נהיה דוס, שחור, חזר מאות שנים אחורה ודי. בשביל זה נלחמתי בשביל זה ישבתי בסיביר על עסקנות ציונית?!
אפילו כשראיתי שהוא מרוצה, הוא מתנהג בדרך ארץ, מכבד אותנו מאוד, משתדל לא להכביד. כשלעומתו כל בני כיתתו נטשו את הקבוץ, חלקם מסתובבים במזרח הרחוק, אחרים לך תדע איפה הם. ואילו הוא בכל אופן איתנו, בא לבקר מידי פעם, אבל מה אומר לכם; לא יכולתי להשלים עם זה ודי!!!
כאב לי, כאב לי מאוד! כשהוא החליט להתחתן עם בחורה חרדית בחתונה נפרדת, קבלתי את זה ברגשות מעורבים ובאתי. לא רקדתי, לא שמחתי, לא התבלטתי. ואז הערב, הרב שלכם - סליחה כבוד הרב - דיבר, הוא אמר משהו כמו "צדיק כתומר יפרח", המשך הדורות, חזרה לשורשים, ואתם שרתם ככה בלי שום ליווי מוזיקאלי, רק שירה כזאת מהלב, שירה טהורה וזכה של שמחה אמיתית, אז נפל לי האסימון ונזכרתי...
כל הבחישה שלי בחשיבות של הפצת תורתם של מרכס, אנגלס ולנין בארץ ישראל, התבצעה כמובן בהחבא, מפחד השלטונות, שכן מדיניותו הנאורה של סטאלין "שמש העמים" וממשיכי דרכו היתה, שקומוניסט אמיתי מקומו ברוסיה, לפרולטריון ידאגו שאר החברים, איש איש במדינתו הוא!
באיזשהו שלב הגשתי בקשה ל"אוביר" - משרד הפנים הרוסי, על מנת לקבל אשרת יציאה מברית המועצות ולעלות לארץ, בסך הכל היה לי עבר די טוב, הייתי חייל מסור בצבא האדום, פועל מצטיין במפעל, חבר מפלגה נלהב ומאמין גדול בקומוניזם. לא היו לי "חטאים מיוחדים" נגד המשטר, למעט הפעילות החשאית שלי, שכאמור לא היתה ידועה.
אולם משהגשתי את הבקשה, החלו אנשי הק.ג.ב. לרחרח אחרי, הם בדקו פה ושם, חיפשו וכמובן שלבסוף מצאו. התוצאות לא אחרו לבוא... אני שלא קיימתי שום מצוה בסתר, בלבי לעגתי לזכרו של סבי הקשיש, אותו זכרתי מילדותי כשהוא מהלך שעון על מקלו, בקור מקפיא עצמות של עשרים מעלות מתחת לאפס ויותר, בדרכו היום-יומית לבית הכנסת. בדעותי הייתי קומוניסט עם נטיה לציונות סוציאליסטית, נאשמתי כאויב המשטר, מתנגד למהפכה, אימפריאליסט יהודי!
אני נאשמתי כיהודי! - אני, שטענתי גם בכינוסי הסתר שלנו, במוסקבה ובלנינגרד שאין שום עניין ביהדות, למעט התאחדות ציונית, שתדאג לבני עמנו לפרנסה מכובדת ושוויון זכויות, אני שבזתי לשומרי שבת ומניחי תפילין בהחבא, אני שלעגתי על כל מה שמריח יהדות, נשלחתי לעבודת פרך בסיביר בחברתם של כמה חבדניק"ים זקנים שהפיצו תורה ומצוות, רק זה היה חסר לי, אותם מיושנים שנוּאי נפשי, שלדעתי היה טוב שיושמו מאחורי סורג ובריח, ארחו לי לחברה.
התרחקתי מחברתם ככל שיכולתי, אולם אחד מהם - הקשיש שבקבוצה - לא הניח לנפשי, הוא חיפש קשר אתי בכל הזדמנות, ונישא לשוחח עמי על קיום מצוות. בהזדמנות אף שמעתי כיצד חבריו מזהירים אותו מפני, בחשש שאלשין עליו לאנשי הק.ג.ב. באיזשהו שלב ניגשתי לנַצֶ'לנִיק - האחראי, ובקשתי ממנו העברה, בטענה שאינני מוכן להיות בחברה של "יֶבְרֵיסְקַה פּוֹפּוֹלִיסטקַה" - מפיצי יהדות. המפקד האחראי נדהם, הרי הואשמתי בהאשמות די דומות לשלהם, הוא לא הבין, אך החל לעקוב אחרי שיחותי והתנהגותי.
במשך הזמן גילה הנאצ'לניק שאינני שומר שבת בסתר, גם לא מקפיד על כשרות, הוא שמע את שיחותי בחשיבות הקומוניזם והסוציאליזם והבין שאכן אינני מה שחשבו, או שאולי פשוט "חזרתי בתשובה", נראיתי קומוניסט לכל הדעות.
הלא יאומן התרחש, הוא העביר את המידע הלאה לממונים עליו, ובמקום להעביר אותי לגוֹלַאג (=מחנה) אחר, הוחלט להחזיר אותי הביתה ללנינגרד.
בטרם צאתי, ניגש אלי אותו חבדנ"יק זקן שישב בגולאג על "חטאים אמיתיים" נגד הקומוניזם, הוא סירב לעבוד בשבת גם בסיביר, הוא לא נגע בשום מאכל טריפה, הוא נתפס בעקבות בריתות שערך בסתר ומסירת שעורי תורה לצעירים. "אתה חוזר הביתה, אני כבר לא אטריד אותך עם ספורים על יהדות, המלצות לשמירת מצוות או דברים אחרים. רק רציתי לספר לך ספור קצר כצידה לדרך..."
לעיתים ניסו פוחזים לתלוש מענפיו, אך הם היו חזקים להפליא ומחוברים לעץ החסון בחוזקה. אולם את פירותיו המתוקים ניתן היה לקטוף, מי שאכן חשק בפרי בכל כח רצונו, הצליח לקטוף ממנו. טעם פירות העץ היה כצפיחית בדבש וסגולותיו היו פלאיות, חולים התרפאו ממנו ושוטים החכימו מטעמו.
עם השנים, החלו שורשי העץ העבותים להתרומם מעל הקרקע, אך לא זו בלבד, אלא שהחלו להרים עימם את מרצפות הרחוב. אנשים צרי עין ורעי לב, שלא יכלו לראות כיצד העץ כובש לו מקום של כבוד בעיני כל רואיו וכי שורשיו מוכיחים כי הדרך שנסללה עבור ההולכים סביבו לא נסללה כראוי, החליטו לעשות מעשה. הם ניסו בכחות אדירים לשבור את ענפי העץ, אך ללא הצלחה! - רק כמה עלים חלשים הצליחו הם להסיר מהעץ ואף זאת אך כתוצאה ממאמצים מרובים והשתדלויות חוזרות ונשנות.
ישבו הללו וטיכסו עצה עד שהגיע לשם חכם אחד, מהללו שעליהם נאמר "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" ואמר להם; שוטים שבעולם, לעולם לא תוכלו לכחו האדיר של העץ, שכן שורשיו שקועים היטב באדמה והם הנותנים לו חיות ועוצמה. לו לעצתי תשמעו, נתקו את העץ משורשיו ולמרות שקשה הדרך, בודאי תצליחו להתיש את כוחם של הענפים הצעירים, המחדשים ומרעננים את פני העץ.
עשו הללו כעצתו ואט אט החלו לנגוס בשורשי העץ המחוברים אל הגזע. לשמחתם הרבה הבחינו, שהעלים הצעירים אכן מתכופפים לעברם, הם המשיכו במלאכתם וראו תזוזה מעין זו גם אצל חלק מהענפים הצעירים, הדבר נתן להם חשק להמשיך.
בתחילה עוד השמיעו לעברם עוברים ושווים קולות מחאה, אך אט אט, שכחה המהומה והם המשיכו במלאכת ההרס באין מפריע.
עם הזמן נתדלדלו הענפים הצעירים מן העץ, גם בצמרת החל לאחוז הכליון, אבל עדיין נותר חיבור בין הגזע לשרשים שכן קשה היתה המלאכה ולא צלחה במאת האחוזים.
נעצב העץ אל לבו, אוי לי כי מפרידים אותי משורשַי, לבסוף עוד חלילה אגווע לחלוטין! - אולם בוקר אחד התעורר העץ העתיק לקול ריננת הצפרים, הוא הבחין שלצידו בין השורשים שנגדעו סמוך לענפים שנתלשו מהעץ באכזריות, החל ללבלב ניצן חדש, עם הזמן העלה הוא זמורות וענפים עד שעלה ופרח לעץ עבות.
"את הספור הזה" - אמר לי אותו זקן בעל מסירות נפש בסיביר - "נותן אני לך במתנה, יום יבוא ותבין אותו".
"הערב" - סיים האב את ספורו כשכל הקהל מרותק - "לאחר עשרות שנים, בהן לא הבנתי כלל מה רצה אותו יהודי צדיק בגולאג הקומוניסטי. הערב, ירדתי לסוף דעתו! - כשהבטתי בתומר שלי, בעץ התומר החי והתוסס ובחבריו שהתחברו לשורשי האמת, לשורשי היהדות - אמנם הם עדיין רק ניצן צעיר ורך, עוד ארוכה הדרך העומדת לפניהם - אולם הם, שהחלו זה עתה לפרוח מהמקום בו אני נותקתי, גרמו לי להבין את הספור...."
האב התיישב תוך אנחת רווחה וכעבור שניות של התעוררות מההלם שבדברים פרצו הבחורים בשירה אדירה - - -
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פ-לגי מ-י-ם..."
הוא היה הפרח של הקיבוץ, חרוץ, חברמן, בחור נבון, חושב ונמרץ, כולם היו בטוחים שהוא יהיה מפקד בכיר בצבא, או פרופסור לבוטניקה - הוא היה המומחה מספר אחד לטיפול במשתלה של הקיבוץ. הייתי גאה בו!
ואז, אז פתאום תפס אותו הספור הזה של חזרה בתשובה, הוא עשה זאת כמו כל דבר במרץ, ביסודיות ותוך ירידה לפרטי פרטים. כאב לי כשהוא עזב את הקבוץ שנמניתי בין מייסדיו ועבר אליכם לישיבה.
אמרתי לעצמי, תראה מה זה?! - כל החינוך שלנו, כל ההשקעה הכל ירד לטמיון, הוא נהיה דוס, שחור, חזר מאות שנים אחורה ודי. בשביל זה נלחמתי בשביל זה ישבתי בסיביר על עסקנות ציונית?!
אפילו כשראיתי שהוא מרוצה, הוא מתנהג בדרך ארץ, מכבד אותנו מאוד, משתדל לא להכביד. כשלעומתו כל בני כיתתו נטשו את הקבוץ, חלקם מסתובבים במזרח הרחוק, אחרים לך תדע איפה הם. ואילו הוא בכל אופן איתנו, בא לבקר מידי פעם, אבל מה אומר לכם; לא יכולתי להשלים עם זה ודי!!!
כאב לי, כאב לי מאוד! כשהוא החליט להתחתן עם בחורה חרדית בחתונה נפרדת, קבלתי את זה ברגשות מעורבים ובאתי. לא רקדתי, לא שמחתי, לא התבלטתי. ואז הערב, הרב שלכם - סליחה כבוד הרב - דיבר, הוא אמר משהו כמו "צדיק כתומר יפרח", המשך הדורות, חזרה לשורשים, ואתם שרתם ככה בלי שום ליווי מוזיקאלי, רק שירה כזאת מהלב, שירה טהורה וזכה של שמחה אמיתית, אז נפל לי האסימון ונזכרתי...
* * *
ברוסיה מולדתי התמקדה כל היהדות שלי בעסקנות ציונית, ההורים עוד שמרו על סממנים של יהדות, אבל אצלי?! - שום כלום! רק איזו כמיהה מסוימת לארץ ישראל, או יותר נכון למדינה עצמאית, תוססת, צעירה, שתהיה אור של סוציאליזם ושמש של תרבות לכל העמים הנחשלים באיזור.כל הבחישה שלי בחשיבות של הפצת תורתם של מרכס, אנגלס ולנין בארץ ישראל, התבצעה כמובן בהחבא, מפחד השלטונות, שכן מדיניותו הנאורה של סטאלין "שמש העמים" וממשיכי דרכו היתה, שקומוניסט אמיתי מקומו ברוסיה, לפרולטריון ידאגו שאר החברים, איש איש במדינתו הוא!
באיזשהו שלב הגשתי בקשה ל"אוביר" - משרד הפנים הרוסי, על מנת לקבל אשרת יציאה מברית המועצות ולעלות לארץ, בסך הכל היה לי עבר די טוב, הייתי חייל מסור בצבא האדום, פועל מצטיין במפעל, חבר מפלגה נלהב ומאמין גדול בקומוניזם. לא היו לי "חטאים מיוחדים" נגד המשטר, למעט הפעילות החשאית שלי, שכאמור לא היתה ידועה.
אולם משהגשתי את הבקשה, החלו אנשי הק.ג.ב. לרחרח אחרי, הם בדקו פה ושם, חיפשו וכמובן שלבסוף מצאו. התוצאות לא אחרו לבוא... אני שלא קיימתי שום מצוה בסתר, בלבי לעגתי לזכרו של סבי הקשיש, אותו זכרתי מילדותי כשהוא מהלך שעון על מקלו, בקור מקפיא עצמות של עשרים מעלות מתחת לאפס ויותר, בדרכו היום-יומית לבית הכנסת. בדעותי הייתי קומוניסט עם נטיה לציונות סוציאליסטית, נאשמתי כאויב המשטר, מתנגד למהפכה, אימפריאליסט יהודי!
אני נאשמתי כיהודי! - אני, שטענתי גם בכינוסי הסתר שלנו, במוסקבה ובלנינגרד שאין שום עניין ביהדות, למעט התאחדות ציונית, שתדאג לבני עמנו לפרנסה מכובדת ושוויון זכויות, אני שבזתי לשומרי שבת ומניחי תפילין בהחבא, אני שלעגתי על כל מה שמריח יהדות, נשלחתי לעבודת פרך בסיביר בחברתם של כמה חבדניק"ים זקנים שהפיצו תורה ומצוות, רק זה היה חסר לי, אותם מיושנים שנוּאי נפשי, שלדעתי היה טוב שיושמו מאחורי סורג ובריח, ארחו לי לחברה.
התרחקתי מחברתם ככל שיכולתי, אולם אחד מהם - הקשיש שבקבוצה - לא הניח לנפשי, הוא חיפש קשר אתי בכל הזדמנות, ונישא לשוחח עמי על קיום מצוות. בהזדמנות אף שמעתי כיצד חבריו מזהירים אותו מפני, בחשש שאלשין עליו לאנשי הק.ג.ב. באיזשהו שלב ניגשתי לנַצֶ'לנִיק - האחראי, ובקשתי ממנו העברה, בטענה שאינני מוכן להיות בחברה של "יֶבְרֵיסְקַה פּוֹפּוֹלִיסטקַה" - מפיצי יהדות. המפקד האחראי נדהם, הרי הואשמתי בהאשמות די דומות לשלהם, הוא לא הבין, אך החל לעקוב אחרי שיחותי והתנהגותי.
במשך הזמן גילה הנאצ'לניק שאינני שומר שבת בסתר, גם לא מקפיד על כשרות, הוא שמע את שיחותי בחשיבות הקומוניזם והסוציאליזם והבין שאכן אינני מה שחשבו, או שאולי פשוט "חזרתי בתשובה", נראיתי קומוניסט לכל הדעות.
הלא יאומן התרחש, הוא העביר את המידע הלאה לממונים עליו, ובמקום להעביר אותי לגוֹלַאג (=מחנה) אחר, הוחלט להחזיר אותי הביתה ללנינגרד.
בטרם צאתי, ניגש אלי אותו חבדנ"יק זקן שישב בגולאג על "חטאים אמיתיים" נגד הקומוניזם, הוא סירב לעבוד בשבת גם בסיביר, הוא לא נגע בשום מאכל טריפה, הוא נתפס בעקבות בריתות שערך בסתר ומסירת שעורי תורה לצעירים. "אתה חוזר הביתה, אני כבר לא אטריד אותך עם ספורים על יהדות, המלצות לשמירת מצוות או דברים אחרים. רק רציתי לספר לך ספור קצר כצידה לדרך..."
* * *
היֹה היה מעשה בעץ אדיר מימדים, בן כמה אלפי שנים. היה זה אילן פארות ללא כל צל של ספק, עליו הירוקים לבלבו בכל ימות השנה ולא נפלו בשלכת. את ענפיו פיארו פירות נאים למראה ומתוקים לחיך. בתקופת הפריחה, צצו בו אלפי פרחים שהפיצו ריח נעים ושובה לבבות לכל עבר. לא היה אי מי שעבר ליד העץ ולא נהנה מצילו מפריו ומריחו, כל רואיו התפעלו מיופיו המדהים ומכושר עמידתו.לעיתים ניסו פוחזים לתלוש מענפיו, אך הם היו חזקים להפליא ומחוברים לעץ החסון בחוזקה. אולם את פירותיו המתוקים ניתן היה לקטוף, מי שאכן חשק בפרי בכל כח רצונו, הצליח לקטוף ממנו. טעם פירות העץ היה כצפיחית בדבש וסגולותיו היו פלאיות, חולים התרפאו ממנו ושוטים החכימו מטעמו.
עם השנים, החלו שורשי העץ העבותים להתרומם מעל הקרקע, אך לא זו בלבד, אלא שהחלו להרים עימם את מרצפות הרחוב. אנשים צרי עין ורעי לב, שלא יכלו לראות כיצד העץ כובש לו מקום של כבוד בעיני כל רואיו וכי שורשיו מוכיחים כי הדרך שנסללה עבור ההולכים סביבו לא נסללה כראוי, החליטו לעשות מעשה. הם ניסו בכחות אדירים לשבור את ענפי העץ, אך ללא הצלחה! - רק כמה עלים חלשים הצליחו הם להסיר מהעץ ואף זאת אך כתוצאה ממאמצים מרובים והשתדלויות חוזרות ונשנות.
ישבו הללו וטיכסו עצה עד שהגיע לשם חכם אחד, מהללו שעליהם נאמר "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" ואמר להם; שוטים שבעולם, לעולם לא תוכלו לכחו האדיר של העץ, שכן שורשיו שקועים היטב באדמה והם הנותנים לו חיות ועוצמה. לו לעצתי תשמעו, נתקו את העץ משורשיו ולמרות שקשה הדרך, בודאי תצליחו להתיש את כוחם של הענפים הצעירים, המחדשים ומרעננים את פני העץ.
עשו הללו כעצתו ואט אט החלו לנגוס בשורשי העץ המחוברים אל הגזע. לשמחתם הרבה הבחינו, שהעלים הצעירים אכן מתכופפים לעברם, הם המשיכו במלאכתם וראו תזוזה מעין זו גם אצל חלק מהענפים הצעירים, הדבר נתן להם חשק להמשיך.
בתחילה עוד השמיעו לעברם עוברים ושווים קולות מחאה, אך אט אט, שכחה המהומה והם המשיכו במלאכת ההרס באין מפריע.
עם הזמן נתדלדלו הענפים הצעירים מן העץ, גם בצמרת החל לאחוז הכליון, אבל עדיין נותר חיבור בין הגזע לשרשים שכן קשה היתה המלאכה ולא צלחה במאת האחוזים.
נעצב העץ אל לבו, אוי לי כי מפרידים אותי משורשַי, לבסוף עוד חלילה אגווע לחלוטין! - אולם בוקר אחד התעורר העץ העתיק לקול ריננת הצפרים, הוא הבחין שלצידו בין השורשים שנגדעו סמוך לענפים שנתלשו מהעץ באכזריות, החל ללבלב ניצן חדש, עם הזמן העלה הוא זמורות וענפים עד שעלה ופרח לעץ עבות.
"את הספור הזה" - אמר לי אותו זקן בעל מסירות נפש בסיביר - "נותן אני לך במתנה, יום יבוא ותבין אותו".
"הערב" - סיים האב את ספורו כשכל הקהל מרותק - "לאחר עשרות שנים, בהן לא הבנתי כלל מה רצה אותו יהודי צדיק בגולאג הקומוניסטי. הערב, ירדתי לסוף דעתו! - כשהבטתי בתומר שלי, בעץ התומר החי והתוסס ובחבריו שהתחברו לשורשי האמת, לשורשי היהדות - אמנם הם עדיין רק ניצן צעיר ורך, עוד ארוכה הדרך העומדת לפניהם - אולם הם, שהחלו זה עתה לפרוח מהמקום בו אני נותקתי, גרמו לי להבין את הספור...."
האב התיישב תוך אנחת רווחה וכעבור שניות של התעוררות מההלם שבדברים פרצו הבחורים בשירה אדירה - - -
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פ-לגי מ-י-ם..."
* * *
נ.ב.
הספור מבוסס על האמת והוא אכן התרחש! - תודתי נתונה לבתי, ששמעה אותו מחברתה, ששמעה מאביה, שנכח בסעודת השבע ברכות.
