ללא תוספת

לפני זמן קצר, הלך לעולמו אחד האדמו"רים המשתייכים לחוגי הקנאים הירושלמים, שהיה אחד מנושאי דגלה של "נטורי קרתא". להלן מובאים דברי הספד קצרים שנאמרו על ידי שניים מידידיו לפני הלווייתו.

"הרבי זצ"ל, לא היה אדם", ספד לו בהתרגשות ידידו ורעו ראש ישיבת... שנרעד למשמע הידיעה.

"הוא היה חלום, חלום שגם ממנו הוא הקיץ יותר מוקדם מאיתנו. הוא לא היה הטינופת של פרי החינוך הישראלי-ציוני הנלעג. הרבי היה מלאך שנשלח אלינו ממרומים, החלום של כולנו, החלום של החזון הנבואי של השרידים אשר ה' קורא
באחרית הימים."

"לא ידידי ורעי, מורי ורבי הקדוש לא היה אדם, הוא היה חלום שנגמר מהר מידי וחבל. הוא אמנם סבל בזיונות וגם יצא חוצץ נגד פגעי המדינה והזמן במילים חריפות ולעיתים אף בגידופים וקללות, אך הוא עשה זאת בצורה יפה ומכובדת,
באופן שלא היה לנו ולא יהיה עוד."

"הרבי זצ"ל היה חלום. החלום של רבנו יואל מסאטמר, שאותו הפכנו לאשפתות. החזון של רבי עמרם בלויא אותו נטשנו וגרמנו לחדירת הציונות לתוך מחננו, מהפכת האינטרנט, הנשירה וההתחלנות."

"הרבי היה אנחנו, אבל נשאר עם האני שלו ללא כחל וסרק. היינו צריכים להעניק את התואר 'חכם הדור' לאדם כזה."

"אני אהבתי אותו", הוסיף לאחר מכן ראש הישיבה בקול שבור, "לא יהיו עוד כמוהו במדינת הטינופת שנקראת ישראל. הלילה הזה כבר לא יהיה טוב כשהיה."

"הוא היה דיין ופוסק מצויין עם הברקות", אמר אחד מרבני ה'עדה החרדית', "הוא רב עם הרבה אנשים, והיה בעל מחלוקת לא קטן, אבל זה בגלל התחרותיות הגדולה בין כולם. הוא היה רחב אופקים ומוכשר להפליא."

מקומם???

ובכן, הנה המקור:

"עמוס אהובי, לא היה אדם", ספד לו בהתרגשות נתן זך, שנרעד למשמע הידיעה. "הוא היה חלום, חלום שגם ממנו הוא הקיץ יותר מוקדם מאיתנו. הוא לא היה הטינופת של כוכב נולד. עמוס היה הכוכב שהתנפץ אלינו, החלום של כולנו, החלום של 1948. עמוס לא היה אדם, הוא היה חלום. חלום חלוד, מוכה ומנבל פה אבל יפה, כאשר לא היה לנו ולא יהיה. עמוס היה חלום. החלום של הרצל, שאותו הפכנו לאשפתות. החלום הטועה של ז'בוטינסקי שהפכנו לכוכב נולד. עמוס היה אנחנו, אבל נשאר אני. היינו צריכים לתת את המדליה הראשונה לאדם כזה."

"אני אהבתי אותו", הוסיף לאחר מכן זך בקול שבור, "לא יהיו עוד כמוהו במדינת הטינופת שנקראת ישראל. הלילה הזה כבר לא יהיה טוב."

"הוא היה סופר מצויין עם הברקות", אמר חיים חפר. "הוא רב עם הרבה אנשים, גם בריב המפורסם עם דן בן אמוץ, אבל זה בגלל התחרותיות הגדולה בין כולם. הוא היה רחב אופקים ומוכשר להפליא."


ציטוט מדוייק מתוך הספדו המתוקשר של הסופר חתן פרס ישראל ופרס ביאליק נתן זך (בן לאם גויה דרך אגב) על מות עמוס קינן, כפי שהופיע בעיתונות.

כל תוספת מיותרת...

אני מתייחד

מאמר ישן שכתבתי בשנת ה'תשס"ה (1995), והעברתי לבלוג עקב האקטואליות שלו, בשינוי קלוש עקב פטירתו של אבי מורי ז"ל, שעבר את השואה במחנה עבודה, שב מן האופל, שהה כשנה במחנה המעבר בקפריסין, וזכה לבנות בית נאמן בישראל עם אמי שתבדל לחיים, נצר יחיד למשפחת אביה הי"ד, שהוחבאה בבוידעם בעת גירוש הילדים לאושוויץ מ"בתי הכוכב" של הצלב האדום בגטו בודאפסט. עימה זכה לחוות את העונג לגדל נינים כולם יראי ה'. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.

עוד מעט ירד אלינו היום לו ממתינים כתבלבי, השמאל, הימין, המרכז וה... יודע מה. עם הישמע הצפירה, יחל ה"עליהום" הגדול.

פתאום אנשים יזכרו, כי בספארי הדמוקרטי היחיד במזרח התכון, קיימת קבוצת חיות (לא מחמד), שכבוד הנספים בשואה לא נוגע לליבם. שדרנים ישדרו, דווחנים ידווחו, ניצולים ינוצלו, פרשנים יפרשו, פרופסורים יתפלספו. כל זאת כמובן עם הפסקה ללגימת מים קרירים ולשמיעת מוסיקה סולידית, רוגעת, לירית ועוד אלף ואחד כינויים מצחיקים, כי הלא מוסיקה היא זמר - וזמר עם אבלות לא כל כך הולך ביחד... נו טוף זה כבר טאליבני לדבר ככה...

ולמה אני טוחן שוב את המים העכורים הללו - בהם דשו כבר רבים, טובים וגרועים (קשה להאמין שיש) ממני???
ובכן,

מכירי יודעים שאינני נמנה במיוחד על חובבי העתונים וקוראיהם, ובודאי שאינני נמנה בין מנוייהם, לכן כשיש משהו מיוחד, תמיד נמצאת איזו "נשמה טובה" שתדאג להעביר אלי חומר טוב.

היום ב"אסרו חג" פסח, הגיש לי עוד ידיד מה"נשמות הטובות" חוברת, פרי עטם של עשרה כותבים מהצבור החרדי שנתבקשו לכתוב ספור על פי תמונה שנמסרה להם. "נראה לי שזה ימצא חן בעיניך" - כך הוא חבר מועדון הנשמות שלי - "אתה תאהב את הרעיון ויש שם גם הרבה שואה!" - הוא הדגיש, בהכירו את חולשתי לנושא, כבן לזוג הורים ניצולים.

עברתי על הכתוב (יצויין שהיה מה לקרוא) וראיתי נקודה מעניינת - - - מתוך עשרה ספורים, שישה עסקו בנושא השואה.

אז נפל לי האסימון, שבעצם ר' משה פראגר המיתולוגי רק הדליק את הניצוץ, אבל אנחנו - הכותבים החרדיים - אף פעם לא זנחנו את הנושא של השואה. על כל זית ועץ רענן; בבית יעקב וב"בנות" של הישוב הישן, בקבצים התורניים ובבטאוני החסידויות, בעתונים היומיים ובספרות הכללית העניפה, נושא חורבן יהדות אירופה, היה ועודנו הנושא המרכזי עליו כותבים וכותבים ו....כותבים!!!

כשאנשי ההגות והב(ו)המה, המטיפים לעמידה חסרת תוחלת של דקת דומיה, עוסקים בכתיבה של דברים הגובלים בג' חמורות וגרוע מכך. יושבים (לא עומדים) אנשי ההגות, המוסר, ובעלי העט במחננו וכותבים על החורבן הגדול שפקד את עמנו, על עולם נפלא שהיה ונגמר ועל בניו - בוניו, שהיו ואינם...

ואם כותבים כל כך הרבה, אז גם קוראים המון! - "הצבור הסגור והמצומצם הזה, המסתגר בד' אמותיו, ולא עומד בצפירה, קורא רק ספרות חרדית" לא?!

וכשהגעתי לתובנה הכלל לא גאונית הזו, נזכרתי בדברים שכתבתי פעם כתגובה לשואלים על נושא הצפירה.

הנה הם לפניכם:
"כבן הדור השני לשואה, (עם כל ההשלכות שבדבר) ולאו דוקא כאדם מאמין החרד לדבר ה'. עומד אני ותוהה:

את מאורעות ומוראות השואה חויתי גם אני כילד, אכלתי אותם לארוחת בקר, ערב וצהרים. "אכלתי אותה", למשך כל חיי, כך אני כמו כמה מאות אלפי בני הדור השני, אם כי ברישום שנערך ע"י ארגון "בני הדור השני", נמנה אני על צעירי הצעירים שבהם. (ישנה אישה אחת, צעירה ממני בשנה וחדשיים, וזהו...) מה שהוביל לכך, שכ"צבר" בן הדור שלאחר תקופת הצנע ומלחמת ששת הימים, התמודדתי ואני מתמודד קשה יותר עם הענין, כי בחברה של שפע, וחוסן נפשי מוגבל, כמו בני דורי ה"לא אכפת'ניק", אין אפס! - קשה יותר...

גם רעייתי וגם ילדי, נכנסו שלא ברצונם למעגל הקסמים של סבל "בני הדור השני", הם כבר דור שלישי שסובל עדיין מרורות, פרי יצירתו של הצורר ימ"ש.

וכאן אני שואל!!!

מי הוא אותו, שוטה, רשע וגס רוח שצימצם את הכאב שלי, את ילדותי העשוקה, את העצבים מנת חלקם של ילדי, את הרצון שלי כילד להשלים לאבא, לאמא ולסבתא את החסרים והגעגועים להללו שהיו ואינם, ואני נער צעיר שנשאתי את שמם של הניספים (אכן בגאון) הייתי צריך להוות עבור כל יקירי ת-ח-ל-י-ף! אני שעד היום לא יכול להשליך לחם ומוציא כמעט בטירוף בימי שלישי את שאריות החלה משבת, ואוכל אותן בכל מיני קומבינות, כי; "בשואה לא היה..."

מי הירשה לעצמו, ברשעות וגסות, לצמצם את כאבי שלי - אחד מיני מיליונים - לדקה של דומיה!

אני מתייחד, בחלומות ליל!

אני מתייחד, בתפילת "אב הרחמים", הנאמרת בכונה בלתי רגילה מידי שבת (עוד סיבה לבני גילי ה'סחבקים' ללגלג על ההוא ה"זקן").

אני מתייחד, בקינות יום השואה הרשמי שלנו; תשעה באב, מושא ללעג בן שנים; "תראו הוא בוכה בקינות", לעג שהוחלף ביראת כבוד עת בגרתי והייתי לאיש.

אני מתייחד, בדרישות (המופרזות לעיתים יש לציין!) שלי מילדי, שנושאים גם הם (איך לא!) שמות של הללו שהיו ואינם ואפרם התפזר כדומן על פני השדה, כדי שיממשו ולו במעט את מה שסופר לי בילדותי: "אתה יודע איזה ילד היה יומא'לע??", "אתה רואה את ההיא עם החצאית בתמונה ליד זיידי, זאת רבקה'לע! - כך אבא ז"ל על שבעים ושבע שנותיו אמר ובכה - אם היא הייתה חיה... היית צריך לראות באיזה אומץ עלתה על הרכבת וחיזקה את כולם למרות שידעה, ועוד איך ידעה, היא הייתה פילפל וכולה פרח בת עשר"

כל חיי הם יחוד, יחוד של שואה קטנה ופרטית בתוך ים של ניצולי שואה בגשם אך לא ברוח.

אך בצפירה לא אעמודה! - גם כאשר איקלע לרחובה של עיר!

לא אפקיר את זכר יקירי, לקול יבבה חסרת משמעות, שנותנת לי את התחושה, כי בדקת דומיה מושקט מצפונם של הללו שלא שוכחים - - - כי מעולם לא זכרו הם!"

העץ ושורשו

בס"ד

סיפור ישן אותו פירסמתי בעבר באתר "עיתון". והתעוררתי לפרסמו שוב בעקבות מפגש עם חוזר בתשובה מאוקראינה.

פרולוג

ישישים שהשכימו קום לתקון חצות ואברכים מאחרי שבת, לא הבינו את פשר קולות השירה שבקעו מביתו של ראש ישיבת "היכל התשובה", נדמה היה להם שזה למעלה משעה שמהבית ששכן באחת משכונותיה הותיקות של ירושלים נשמע השיר "והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול." לא רק שקולות השירה לא שוככים, אלא אף מתגברים מרגע לרגע ביתר שאת...

התמונה באדיבות ויקיפדיה

ראש הישיבה סיים את דבריו וקהל הנאספים החל לשיר במרץ תוך מחיאות כפיים סוערות: "ויזכו לבנות בית נאמן בישראל, דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד"...

היה זה בעיצומה של סעודת "שבע ברכות". החתן ישב נרגש, לימינו ראש הישיבה לשמאלו חמיו - אבי הכלה - יהודי עבדקן בשנות החמישים לחייו, לצדו עמד או יותר נכון כמעט רקד לקול צלילי השיר, יהודי שנראה היה לקוח ממקום אחר. את ראשו עיטרה רעמת שער כסופה כשבקצה תלויה כיפת קטיפה כחולה עטורת מסגרת חוטי זהב. ניכר היה לכל מתבונן, שהכיפה אינה אורחת קבועה על ראשו של האיש, היה זה - - - אבי החתן.

שיר רדף שיר, והשמחה הרקיעה שחקים...

בשלב מסוים ניגש האב לבנו, חיבק אותו חיבוק עז והחל לרקוד, לקפוץ עמו בשמחה לקול מחיאות הכפיים שגברו והלכו, כשראש הישיבה הצטרף אליהן.

לפתע נעצר האב הקשיש והרים את ידו להסות את הקהל, הס הושלך וכולם הביטו בתדהמה באיש שניסה שלא לבלוט מידי בנוכחותו, עד אותו רגע בו החל לרקוד.

"חברים יקרים" - אמר האב - "אני חייב לכם סיפור, שמעתי את דברי התורה, התבוננתי בשירה שלכם ונסחפתי, נסחפתי כמה עשרות שנים לאחור"...

אט, אט התיישבו הנוכחים, גם בעזרת הנשים שרתה דממה של ציפיה.

* * *

תראו, לא קל היה לי לקבל את זה, כשתומר שלי - החתן - בן יחיד שנולד אחרי שנים של ציפיה, לא הלך בדרכי.

הוא היה הפרח של הקיבוץ, חרוץ, חברמן, בחור נבון, חושב ונמרץ, כולם היו בטוחים שהוא יהיה מפקד בכיר בצבא, או פרופסור לבוטניקה - הוא היה המומחה מספר אחד לטיפול במשתלה של הקיבוץ. הייתי גאה בו!

ואז, אז פתאום תפס אותו הספור הזה של חזרה בתשובה, הוא עשה זאת כמו כל דבר במרץ, ביסודיות ותוך ירידה לפרטי פרטים. כאב לי כשהוא עזב את הקבוץ שנמניתי בין מייסדיו ועבר אליכם לישיבה.

אמרתי לעצמי, תראה מה זה?! - כל החינוך שלנו, כל ההשקעה הכל ירד לטמיון, הוא נהיה דוס, שחור, חזר מאות שנים אחורה ודי. בשביל זה נלחמתי בשביל זה ישבתי בסיביר על עסקנות ציונית?!

אפילו כשראיתי שהוא מרוצה, הוא מתנהג בדרך ארץ, מכבד אותנו מאוד, משתדל לא להכביד. כשלעומתו כל בני כיתתו נטשו את הקבוץ, חלקם מסתובבים במזרח הרחוק, אחרים לך תדע איפה הם. ואילו הוא בכל אופן איתנו, בא לבקר מידי פעם, אבל מה אומר לכם; לא יכולתי להשלים עם זה ודי!!!

כאב לי, כאב לי מאוד! כשהוא החליט להתחתן עם בחורה חרדית בחתונה נפרדת, קבלתי את זה ברגשות מעורבים ובאתי. לא רקדתי, לא שמחתי, לא התבלטתי. ואז הערב, הרב שלכם - סליחה כבוד הרב - דיבר, הוא אמר משהו כמו "צדיק כתומר יפרח", המשך הדורות, חזרה לשורשים, ואתם שרתם ככה בלי שום ליווי מוזיקאלי, רק שירה כזאת מהלב, שירה טהורה וזכה של שמחה אמיתית, אז נפל לי האסימון ונזכרתי...

* * *

ברוסיה מולדתי התמקדה כל היהדות שלי בעסקנות ציונית, ההורים עוד שמרו על סממנים של יהדות, אבל אצלי?! - שום כלום! רק איזו כמיהה מסוימת לארץ ישראל, או יותר נכון למדינה עצמאית, תוססת, צעירה, שתהיה אור של סוציאליזם ושמש של תרבות לכל העמים הנחשלים באיזור.

כל הבחישה שלי בחשיבות של הפצת תורתם של מרכס, אנגלס ולנין בארץ ישראל, התבצעה כמובן בהחבא, מפחד השלטונות, שכן מדיניותו הנאורה של סטאלין "שמש העמים" וממשיכי דרכו היתה, שקומוניסט אמיתי מקומו ברוסיה, לפרולטריון ידאגו שאר החברים, איש איש במדינתו הוא!

באיזשהו שלב הגשתי בקשה ל"אוביר" - משרד הפנים הרוסי, על מנת לקבל אשרת יציאה מברית המועצות ולעלות לארץ, בסך הכל היה לי עבר די טוב, הייתי חייל מסור בצבא האדום, פועל מצטיין במפעל, חבר מפלגה נלהב ומאמין גדול בקומוניזם. לא היו לי "חטאים מיוחדים" נגד המשטר, למעט הפעילות החשאית שלי, שכאמור לא היתה ידועה.

אולם משהגשתי את הבקשה, החלו אנשי הק.ג.ב. לרחרח אחרי, הם בדקו פה ושם, חיפשו וכמובן שלבסוף מצאו. התוצאות לא אחרו לבוא... אני שלא קיימתי שום מצוה בסתר, בלבי לעגתי לזכרו של סבי הקשיש, אותו זכרתי מילדותי כשהוא מהלך שעון על מקלו, בקור מקפיא עצמות של עשרים מעלות מתחת לאפס ויותר, בדרכו היום-יומית לבית הכנסת. בדעותי הייתי קומוניסט עם נטיה לציונות סוציאליסטית, נאשמתי כאויב המשטר, מתנגד למהפכה, אימפריאליסט יהודי!

אני נאשמתי כיהודי! - אני, שטענתי גם בכינוסי הסתר שלנו, במוסקבה ובלנינגרד שאין שום עניין ביהדות, למעט התאחדות ציונית, שתדאג לבני עמנו לפרנסה מכובדת ושוויון זכויות, אני שבזתי לשומרי שבת ומניחי תפילין בהחבא, אני שלעגתי על כל מה שמריח יהדות, נשלחתי לעבודת פרך בסיביר בחברתם של כמה חבדניק"ים זקנים שהפיצו תורה ומצוות, רק זה היה חסר לי, אותם מיושנים שנוּאי נפשי, שלדעתי היה טוב שיושמו מאחורי סורג ובריח, ארחו לי לחברה.

התרחקתי מחברתם ככל שיכולתי, אולם אחד מהם - הקשיש שבקבוצה - לא הניח לנפשי, הוא חיפש קשר אתי בכל הזדמנות, ונישא לשוחח עמי על קיום מצוות. בהזדמנות אף שמעתי כיצד חבריו מזהירים אותו מפני, בחשש שאלשין עליו לאנשי הק.ג.ב. באיזשהו שלב ניגשתי לנַצֶ'לנִיק - האחראי, ובקשתי ממנו העברה, בטענה שאינני מוכן להיות בחברה של "יֶבְרֵיסְקַה פּוֹפּוֹלִיסטקַה" - מפיצי יהדות. המפקד האחראי נדהם, הרי הואשמתי בהאשמות די דומות לשלהם, הוא לא הבין, אך החל לעקוב אחרי שיחותי והתנהגותי.

במשך הזמן גילה הנאצ'לניק שאינני שומר שבת בסתר, גם לא מקפיד על כשרות, הוא שמע את שיחותי בחשיבות הקומוניזם והסוציאליזם והבין שאכן אינני מה שחשבו, או שאולי פשוט "חזרתי בתשובה", נראיתי קומוניסט לכל הדעות.

הלא יאומן התרחש, הוא העביר את המידע הלאה לממונים עליו, ובמקום להעביר אותי לגוֹלַאג (=מחנה) אחר, הוחלט להחזיר אותי הביתה ללנינגרד.

בטרם צאתי, ניגש אלי אותו חבדנ"יק זקן שישב בגולאג על "חטאים אמיתיים" נגד הקומוניזם, הוא סירב לעבוד בשבת גם בסיביר, הוא לא נגע בשום מאכל טריפה, הוא נתפס בעקבות בריתות שערך בסתר ומסירת שעורי תורה לצעירים. "אתה חוזר הביתה, אני כבר לא אטריד אותך עם ספורים על יהדות, המלצות לשמירת מצוות או דברים אחרים. רק רציתי לספר לך ספור קצר כצידה לדרך..."

* * *

היֹה היה מעשה בעץ אדיר מימדים, בן כמה אלפי שנים. היה זה אילן פארות ללא כל צל של ספק, עליו הירוקים לבלבו בכל ימות השנה ולא נפלו בשלכת. את ענפיו פיארו פירות נאים למראה ומתוקים לחיך. בתקופת הפריחה, צצו בו אלפי פרחים שהפיצו ריח נעים ושובה לבבות לכל עבר. לא היה אי מי שעבר ליד העץ ולא נהנה מצילו מפריו ומריחו, כל רואיו התפעלו מיופיו המדהים ומכושר עמידתו.

לעיתים ניסו פוחזים לתלוש מענפיו, אך הם היו חזקים להפליא ומחוברים לעץ החסון בחוזקה. אולם את פירותיו המתוקים ניתן היה לקטוף, מי שאכן חשק בפרי בכל כח רצונו, הצליח לקטוף ממנו. טעם פירות העץ היה כצפיחית בדבש וסגולותיו היו פלאיות, חולים התרפאו ממנו ושוטים החכימו מטעמו.

עם השנים, החלו שורשי העץ העבותים להתרומם מעל הקרקע, אך לא זו בלבד, אלא שהחלו להרים עימם את מרצפות הרחוב. אנשים צרי עין ורעי לב, שלא יכלו לראות כיצד העץ כובש לו מקום של כבוד בעיני כל רואיו וכי שורשיו מוכיחים כי הדרך שנסללה עבור ההולכים סביבו לא נסללה כראוי, החליטו לעשות מעשה. הם ניסו בכחות אדירים לשבור את ענפי העץ, אך ללא הצלחה! - רק כמה עלים חלשים הצליחו הם להסיר מהעץ ואף זאת אך כתוצאה ממאמצים מרובים והשתדלויות חוזרות ונשנות.

ישבו הללו וטיכסו עצה עד שהגיע לשם חכם אחד, מהללו שעליהם נאמר "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" ואמר להם; שוטים שבעולם, לעולם לא תוכלו לכחו האדיר של העץ, שכן שורשיו שקועים היטב באדמה והם הנותנים לו חיות ועוצמה. לו לעצתי תשמעו, נתקו את העץ משורשיו ולמרות שקשה הדרך, בודאי תצליחו להתיש את כוחם של הענפים הצעירים, המחדשים ומרעננים את פני העץ.

עשו הללו כעצתו ואט אט החלו לנגוס בשורשי העץ המחוברים אל הגזע. לשמחתם הרבה הבחינו, שהעלים הצעירים אכן מתכופפים לעברם, הם המשיכו במלאכתם וראו תזוזה מעין זו גם אצל חלק מהענפים הצעירים, הדבר נתן להם חשק להמשיך.

בתחילה עוד השמיעו לעברם עוברים ושווים קולות מחאה, אך אט אט, שכחה המהומה והם המשיכו במלאכת ההרס באין מפריע.

עם הזמן נתדלדלו הענפים הצעירים מן העץ, גם בצמרת החל לאחוז הכליון, אבל עדיין נותר חיבור בין הגזע לשרשים שכן קשה היתה המלאכה ולא צלחה במאת האחוזים.

נעצב העץ אל לבו, אוי לי כי מפרידים אותי משורשַי, לבסוף עוד חלילה אגווע לחלוטין! - אולם בוקר אחד התעורר העץ העתיק לקול ריננת הצפרים, הוא הבחין שלצידו בין השורשים שנגדעו סמוך לענפים שנתלשו מהעץ באכזריות, החל ללבלב ניצן חדש, עם הזמן העלה הוא זמורות וענפים עד שעלה ופרח לעץ עבות.

"את הספור הזה" - אמר לי אותו זקן בעל מסירות נפש בסיביר - "נותן אני לך במתנה, יום יבוא ותבין אותו".

"הערב" - סיים האב את ספורו כשכל הקהל מרותק - "לאחר עשרות שנים, בהן לא הבנתי כלל מה רצה אותו יהודי צדיק בגולאג הקומוניסטי. הערב, ירדתי לסוף דעתו! - כשהבטתי בתומר שלי, בעץ התומר החי והתוסס ובחבריו שהתחברו לשורשי האמת, לשורשי היהדות - אמנם הם עדיין רק ניצן צעיר ורך, עוד ארוכה הדרך העומדת לפניהם - אולם הם, שהחלו זה עתה לפרוח מהמקום בו אני נותקתי, גרמו לי להבין את הספור...."

האב התיישב תוך אנחת רווחה וכעבור שניות של התעוררות מההלם שבדברים פרצו הבחורים בשירה אדירה - - -

"והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פ-לגי מ-י-ם..."

* * *

נ.ב.

הספור מבוסס על האמת והוא אכן התרחש! - תודתי נתונה לבתי, ששמעה אותו מחברתה, ששמעה מאביה, שנכח בסעודת השבע ברכות.